יניב עמר, טרקלין

יניב עמר, טרקלין, 2018, מיצב תלוי מקום, טכניקה מעורבת, מידות משתנות

העבודה נעה בין שלושה מרחבי תצוגה: הבית הפרטי, המוזיאון והמיצב שיצר האמן. תחילתה של העבודה בסיור האמנים שנערך טרם התערוכה, במהלכו נחשף עמר למוצגים במוזיאון לאמנות האסלאם. עיקרי האוסף המוזיאלי, חפצי היומיום מארצות האסלאם הספונים בארונות התצוגה, גרמו לו באופן מוזר להרגיש בבית. הוא נזכר בוויטרינות של בית סבתו, עמוסות כלי בית וחפצי נוי עם עיטורים אסלאמיים ממרוקו, תכשיטים עם סמלים לא מוכרים, רקמות בשפה זרה, אובייקטים שהוצאו מכלל שימוש והפכו למוצגים. הפער בין יעודם הפונקציונאלי של החפצים, לבין אי-השימושיות שנגזרה עליהם לאחר שהפכו למוצגים בניסיון לשמר את הזיכרון, הובילו את עמר, ביצירתו, להוציא את הפריטים מהוויטרינות ולעורר מחדש את ההתרחשות האנושית סביבם.

במיצב, המדמה טרקלין כניסה, הוא מייצר מעין שער, חלקת מעבר חושית, שכל סממניה יוצרים יחדיו רקמה חיה של זיכרון פועם. הצופה הנוחת לתוך הטרקלין מוצף בריח, באווירה, בנוסטלגיה - תחושות היכולות להתקיים מבחינת עמר רק כאשר דבר אינו חוצץ בין הצופה לאובייקט. הוא מבקש להביא אל רחבת הכניסה של המוזיאון ידע שלא ניתן למסגר או לתארך. באמצעות השבירה של אופני התצוגה המערביים, המקובלים, הוא מנכיח עושר תרבותי שספג ורכש במהלך חייו, בעיקר ממשפחתו, ומהסממנים הערביים המהווים חלק בלתי נפרד מזהותו. בין היתר, הוא משתמש באובייקטים מן-המוכן, ובורא באמצעות  מניפולציות חומריות סביבה חדשה המושתתת על סמלים הלקוחים מהתרבות הערבית, משכונת טלביה ומהשפעות אחרות שזלגו פנימה בתהליך היצירה.

לבנים שפורקו מחצרות בשכונה, סמלים שהועתקו ממוצגים במוזיאון או מעיטורים מהאדריכלות הערבית בארץ, כוסות שתייה ממרוקו וירדן, יציקות שנעשו בחצר הסטודיו ברמת גן, צמחים מקומיים ומציאות מהרחוב אוגדו כולם ביצירה למעין מראה שבה משתקפת זהותו הרב-ערוצית של האמן. עמר רואה עצמו כבעל זהות ערבית, על הסתירה והמתח המגולמים בתחושה זו. הוא אינו דובר ערבית ומשפחתו הסתירה את שפתה מהדורות הבאים, השכיחה אותה מהזהות ההיסטורית. כמו ישראלים רבים הוא חונך לראות בדוברים אותה אויב, ונלחם בה כחייל. לא בכדי הוכנסו הכלים המרוקאיים, כשהם חנוטים, לוויטרינה של סבתו. הם היו מוקצים על-ידי החברה והממסד, כמו השפה, המנהגים והמסורת שעמר ביקש לברוח מהם או להסתיר אותם מסביבתו.

עמר שואף להשיב עטרה ליושנה, להנכיח את התרבות המאחדת לדידו דורות, ללא קשר לדת, ומשותפת לכל. זאת על אף הדחקתה המתמשכת מהתודעה החברתית הקולקטיבית. באמצעות היצירה "טרקלין" הוא מבקש לחזור אל התרבות הערבית ולהציב אותה במופגן בקדמת הבמה, כחלק מההיסטוריה ומזהותם של ישראלים רבים.

ר"א, ה"כ