אודות האמנים המציגים

בות'ינה אבו-מלחם

נוכחותה של המילה בעבודותיה של בות'ינה אבו-מלחם מעלה שאלות רבות. הניסיון שלה להתכתב עם השפה, עם המילה ועם המורשת הוא תוצר מילולי הנושא משמעויות אנושיות, חברתיות ופוליטיות. בות'ינה מביאה קרעי בד ועליו רקמה של מוטיבים פלסטיניים מוכנים, שפכה על הבגדים אבקת תה או קפה עד שנוצר אפקט של עוני, שהסיכות והמחטים שבבד מעניקים לו תחושת אסון. בות'ינה מנסה לגבש את רעיונותיה למקשה אחת ולהגישם בתבנית אחת שהיא תבנית הקיום, המורשת והזהות.

פאטמה אבו-רומי

במרכז עבודותיה של פאטמה אבו-רומי ניצבים דמותה שלה, את דמות אביה והבובות. ציורי השמן המסורתיים שלה מספרים על מנהגים ומסורות מזרחיות שנכפים בידי האב או האח הבכור. האמנית נעזרת בסגנון הריאליזם החברתי, ומחברת בין מונחים צורניים נשיים למבנים רעיוניים טעוני רגשות, שמקורם בשרידי החברה הפטריארכלית הסמכותית. הם מיוצגים באמצעות ערבסקות אסלאמיות מופשטות, יפות ועשויות בדקדקנות.

וליד אבו-שקרה

האמן וליד אבו-שקרה, יליד באום אלפחם, מציג עבודות שבאמצעותן הוא מתכתב עם נופי עירו. הוא מצלם נופים אלה ובוחן אותם ממקום מושבו בלונדון. במרכז עובדתו עומד תרגום של נופים מזרח- תיכוניים על מאפייניהם הייחודיים – האור, הצל והטמעתם באווירה הרומנטית האירופית. מתוך סתירה זו עולה התכתבות מאלפת. מן העבודות ניבטים נופים מורכבים של רכסים וואדיות, עצי שקד וזית, צבר התוחם את הבתים, חלקות אדמה המצמיחות תבואה ומרעה ושטחים פתוחים, ירוקים וריקים מבניינים.

אחלאם בסול

אחלאם בסול, עוסקת בתיעוד העבר שהופקר ונזנח: הכפרים שלאחר העקירה הפכו לחלק בלתי נפרד מהטבע ומן הבנאליות שלו. הכפרים והאדריכלות שנכנעה לזמן ולתהפוכות מזג האוויר היו לעובדות מוסתרות בקפלי הטבע והתרבויות. עבודותיה קוראות להתבונן ולהקשיב לעבר בלי להתעלם מן ההווה, על כל החסמים שהוא מזמן. היא קוראת להביט בנופים ובמבנים הארכיטקטוניים האלו כדי לשאול שאלות, לפתוח סוגרים ולבטא את הצורך בהתכתבות ובדיאלוג אנושי ופוליטי עם האחר.

הודא ג'מאל

עבודותיה של הודא ג'מאל מתאפיינות בספונטאניות ובאקראיות ורחוקות מחישובים ומכללי איזונים והתאמה. היא מצליחה להעביר לצופה משמעויות ורגשות בתום ובבהירות על-ידי ביטוי רעיונותיה ומחשבותיה. צבעיה מסמלים חיוניות ומעט מסתורין. אלו הם צבעים ערפלים הבאים מאומץ ומניסיון, מספונטאניות ומאלתור. הקורנפלור הוא מין אבקה דקה להכנת אוכל שהודא מערבבת עם צבעי האקוורל והאקריליק, והדבר יוצר צבעים המעוררים ספקות בעיני הצופה. הודא שואבת את נושאיה מסביבתה בהשראת הסיפורים והזהויות שהרקמה הפלסטינית מספרת. ניסוחי הרקמה שלה והרכבי הצבעים המדויקים מפתיעים את הצופה כשמופיעים בהם רכיבים נוספים, כגון חוטי ניילון תפורים במחט, הממלאים תפקיד מרכזי בעבודות. טכניקות אלה הופכות בידיה של הודא לכלי סיפורת דרמטית הנוגעת להווייתה של האישה במזרח התיכון, ומרמזת על שפה שנכפתה על החברה בכוח הסביבה הפטריארכלית ההגמונית.

ח'דר ושאח

הניגודים בין שתי התרבויות מעשירים את האמן ח'דר ושאח ואף מספקים לו השראה מן ההיבט האנושי-חברתי. הוא מתכתב עם המורשת ומתעד אותה על הרקעים של עבודות הדיוקן שלו. הדמויות הן של בני משפחתו ומשפחת חברים יהודים – משפחת היוצר חיים מאור. ח'דר מצייר על עור בעלי חיים באמצעות דיו. יריעות העור, העשויות חומר עתיק ונדיר ששימר את המסמכים וחלק מן היסטוריה זמן ארוך, הופכות בידי ח'דר לאמצעי לתיעוד המסמכים הכתובים וחפצים פלסטיים. העור שאינו מתכלה בא לתעד אנשים שכבר אינם ואחרים העלולים להיעלם ברגע מסוים.

ח'יתאם יונס

האמנית ח'יתאם יונס נראית כמי שזנחה את כלי הציור הקלאסיים ואת ההתייחסות הקלאסית אל עבודת האמנות. היא מצליחה לגלות את הפרטים הקטנים ואת המרחבים הגדולים בטבע, ולתת להם את מלוא החשיבות בכנות ובספונטאניות. האקראיות והאבסורדיות מפנות את הצופה אל עולמו הפנימי בחיפוש אחרי איכויות שיאפשרו לו להיענות לעבודות.

אחמד כנעאן

"האביר" היא הכותרת של מספר עבודות חדשות של אחמד כנעאן. עבודות אלה הן המשך לפסלים שיצר האמן משנות ה-80 ועד שנת 2000. כנעאן בונה את עבודותיו מחללים "מסורגלים" ומתיז עליהן צבעים כדי לשוות להן מבנה גלי מרצף של צורת האביר, כאילו הייתה משחק תצרף לילדים. כנעאן מתכתב עם עצמו, עם החברה שהוא חי בה, עם האחר בעל הזהות הלאומית השונה, עם הקונפליקטים החברתיים בארץ בין הקהילות המסוכסכות השונות.

מנאל מחאמיד

היוצרת מנאל מחאמיד מנהלת דיאלוג עם העבר ובמיוחד עם ילדותה שעיצבה עת זהותה. בעבודת הוידיאו שלה רואים דמות ללא זהות תולשת את עלי הפרח הצהוב. אלא שבאותו סרט רואים תמונה של גידול סרטני. מנאל מתעניינת בתפקידו הפעיל של הזמן – היא מפרקת את הפרח עד לכיליונו לצד הגידול הסרטני. שני הרכיבים מסמלים את היופי הארעי לעומת הכיעור, שהוא הסיבה לארעיותו של יופי זה. עבודתה, "הפוזיטיבית", מלאה געגועים, נוסטלגיה ורגש. היא בנויה מגדר של לוחות עץ לבנייה ובתוכה מכתבי אהבה כתובים ביד בצבע אדום. האדום הוא סמל הקיצוניות בשני הקטבים: שיאה של אהבה ושיאו של כאב.         

אסד עזי

האמן אסד עזי מתכתב בעבודותיו עם ילדותו, מקום גידולו וחינוכו בצל אווירה כפרית. עזי הוא ילד החי את סיפורו של כפר מסורתי, המאמץ אל לבו אמונות עממיות כדוגמת נדירת נדרים. מיום הולדתי ועד גיל שש אד חי בנדר. מכיוון ששלושת אחיו נפטרו טרם לידתם, כשנולד נדרו הוריו נדר והסתירו את זהות וגידלוהו כילד בבגדי ילדה, כדי שמלאך המוות לא יבחין בזכריותו ולא ייקחהו. 
עזי מצייר את דיוקנו כילד קטן בעל שיער ארוך, העוטה על גופו שמלת ילדה, קושר את שערו ומחזיק בידו האחת פרחים ובשנייה את קצה השמלה. ושמלה זו, שבאמצעותה הטעה את מלאך המוות העניקה לילדותו ממד של רכות ונשיות שחלחלו בו בעקבות התנסות זו עד היום.

מירוות עיסא

מירוות עיסא מתכתבת באמצעות כיכרות לחם עם הצורך הקיומי של כל חי עלי אדמות. ההתכתבות שמירוות מנהלת בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי היא תהליך של בחינה ולימוד הקו המפריד בינינו ובין האחר, וזאת מתוך התבוננות לשם הבנת הדפוסים והתנועות התרבותיים והפוליטיים.

חנא פרח

חנא פרח, מתכתב עם הזיכרון שקולותיו מהדהדים בהווה. הוא מתכתב עם יוחנן המטביל אשר ערפו את ראשו כשסירב להמיר את אמונתו, כפי שתיעדוהו אנשי הרנסאנס וקודמיהם. הדמיון בין יוחנן לנושא עבודותיו של חנא הוא הצהרה ברורה ומפורשת כי העקרוני בא לפני האינטרס האישי. ממד הזמן תופס מקום בולט בעבודותיו והן מתארות שני זמנים: בעמדו מתחת לקשת חלון ביתו ההרוס בכפר ברעם, הבית מסמל את העבר וחנא עצמו, שבא לשם כדי לקרוא את הטקסטים ההיסטוריים ולחפש כלים לפרשם, מסמל את ההווה. חנא, המציע את עצמו כאחד האמצעים הללו, מבטא את עמדתו העקרונית של יוחנן המטביל, שהיא עמדתו שלו-עצמו. הדבר מתגלה בבירור בעבודתו "קבוצה משובשת", שבה, כדי להשלים את האמירה, נראה ראשו-הוא על מגש של נחושת.

זוהדי קאדרי

זוהדי קאדרי מנהל דיאלוג עם הקונפליקטים שבתוכו, לאחר חזרתו מרוסיה, ששם למד אמנות. רוסיה על סתירותיה מציבה ניגוד לחיים במזרח, עמו הוא מתמודד בעבודתו. עבודותיו של זוהדי הנושאות את השם "ניתוחים קיסריים" נוצרו בעקבות ניתוח קיסרי שעברה אשתו כשנולד בנם. הן מבטאות בפשטות את ייסורי בני הזוג בתקופה ההיא. בולטות ומעוררות דיון וסקרנות מיוחדת שתיים מהן. באחת מופיע ציור צלב ובשנייה סימן- שאלה המכסה כמעט את כל שטח הציור. בסימן-השאלה ניתן להבחין מצד שמאל של העמוד בחריץ שיצר האמן בסכין, וכך העמוד מסמל זכריות והמעגל הוא סמל לנשיות. בציור הצלב ניתן להבחין במרכזו בעמוד לבן, כאילו צלוב המסמל את הייסורים שעברה הזכריות, כאילו האמן עצמו עבר את הניתוח הקיסרי.